קמפיין MeToo – אחד מהקמפיינים המוצדקים שמציף את עולמנו בעידן של התמוטטות נורמות חברתיות – געש גם השבוע בארה”ב ובישראל.

האחרון שניצוד במסגרתו הוא העיתונאי דן מרגלית.

בדיון, אותו אני עורך שנים ביני לביני – האם “יצר לב האדם רע מנעוריו” לבין האם “האדם הסביר הוא ביסודו נורמטיבי” נופלות עוד ועוד חומות: הכוח משחית, הפרסום ממכר, מגדרים חלשים משלמים את המחיר. אז והיום. “איפה הארץ ההיא שקראו לה קטנטונת” מסתבר יותר ויותר כשיר געגועים למדינה צעירה שהיו בה לא מעט עוולות. רובן מאחורי הקלעים. החזקים מול החלשים.

מדינת ישראל החוגגת 70 שנות עצמאות, הרוויחה ביושר את מחיאות הכפיים של רובינו לשלל הישגיה: דמוקרטיה חזקה. טכנלוגיה מתקדמת. חוזק כלכלי. עוצמה צבאית אדירה. הראש היהודי הממציא לנו פטנטים. וכל אלה אל מול איומים בטחוניים עימהם מתמודדים אזרחיה: פעם דיירי הצפון, פעם דיירי מרכז הארץ, וכעת בעיקר תושבי עוטף עזה.

אבל בל נשכח: מעולם לא היתה ישראל רחוקה יותר מ”איום קיומי” מכפי שהיא כיום. תבררו אצל אלו שיודעים לפרטי פרטים את סודות עוצמתה של המדינה ושל מערכות הבטחון שלה, ותווכחו גם אתם. ואל תתנו לעצמכם להתבלבל: אין שום צידוק סביר לתחושות של חרדה קיומית. להיות עירניים מאי היציבות באיזורינו – כן. לחשוש תמיד שאולי אין בכוחנו למנוע כל התפתחות איזורית – כן. תחושת סיכון קיומי? זה לא.

אבל גם אחרי 70 שנות עצמאות, אי אפשר להתעלם מכך שגם אצלנו קיים איום יותר מסביר על שימורן של נורמות חברתיות ואנושיות. תשאלו נשים, תשאלו אתיופים, תשאלו אזרחים מהפריפריה. תבדקו את תרבות הדיון והויכוח. תביטו על העוולות שעושים מנגנוני הבירוקרטיה לאזרחים מן השורה.

שאלת המפתח היא עד כמה אנחנו מוכנים להיאבק למען עקרונות אלו.

התשובה שלי כאן ברורה. כי אין לי ארץ אחרת.

ותאמינו בנו. כי קמפיין “העם דורש צדק חברתי” של המחאה החברתית של קייץ 2011, שינה כאן לא מעט נורמות ויחסים בין מערכות השלטון לאזרחים (ולמי שלא מאמין, אני מוכן לפרט בפניו לפחות 5 דברים שהטיבו את חיי כולנו).

ורוצה לשכפל את MeToo לעוד ועוד קמפיינים בנושאים חברתיים.

עופר ענבי מרצה לחוגי בית