פעמים רבות נשאתי הרצאתי בשם זה, ואפילו – להפתעת הכל – לא נזקקתי ולו פעם אחת להשתמש בביטוי המנחם רבים כל כך “על סמך מקורות זרים”. ההרצאה, אציין כדי למנוע אי הבנות, נסמכת כולה על מקורות גלויים, רובם ישראלים, כתובים ונגישים לכל, עברו צנזורה.

ולמרות זאת, כמעט תמיד במהלך ההרצאה, כמרצה לחוגי בית או בכל פורום אחר, נשמעת טרוניה של מי מהמאזינים: “למה אתה מגלה לנו סודות מדינה כל כך שמורים???”.
הערה זו נשמעת לרוב בטון נוזף.

למה זה קורה? מדוע ישנם אנשים שמעדיפים “לא לדעת סודות ביטחון” על פני הדחף והרצון הטבעיים לדעת, להשכיל, להיות שותפים לרגע למה שמתרחש מאחורי הקלעים, ובעיקר לזכותנו הבסיסית לידע, עמדה ודעה במדינה דמוקרטית?

אחת התשובות המהותיות כאן היא “התרבות הישראלית בנושאי צבא ובטחון”. זו שמקדשת כל מה שנוגע בעניני ביטחון. זו שפעמים רבות מייצרת קדימות בלתי רלבנטית לכ למי ומה שנקשור ל”בטחוננו”…..כל מה שאלו שמעלינו – רשויות, פוליטיקאים, בעלי עמדה ציבורית – אומרים לנו ” זה לא ענינכם. זה עניני בטחון המדינה”… ובחסות טיעונים אלו הם שמקבלים לא אחת החלטות ביטחוניות, מדיניות וכלכליות שמנוגדות לטובת ציבור שלם או לעמדותנו שלנו.

כלום אתם באמת מאמינים שנשיא איראן אינו יודע את כל מה שסיפרתי על סודות האטום של ישראל??? הסמיילי שלי מתפקע מצחוק.

כי ידע הוא כוח. כולנו יודעים זאת. גם פוליטיקאים.